מתי פעם אחרונה היה לכם זמן לעצמכם? זמן לחשוב, זמן בלי גירויים חיצוניים, בלי להיות זמינים?
אני מתחיל להרגיש שיעילות וזמינות הם שני קצוות של חבל, וככל שאהיה זמין יותר היעילות תיפגע. ויש עוד כמה תכונות סופר חשובות בצד היעיל של החבל – יצירתיות, יוזמה, משפחתיות.
מכירים את זה שהמסקנות הכי טובות שלכם, התובנות העמוקות באמת מגיעות במקלחת?
חשבתם פעם למה?
לתופעה המאוד מוכרת הזו יש מספר סיבות אפשריות:
- כניסה למוד הירגעות שנוצר בעקבות החום של המים, המגע החזרתי של זרימת המים על הגוף, ואפילו הרעש הקבוע והיחסית חזק של המים. כולם יחד מאפשרים תהליכי חשיבה שמנותקים מהלחץ של היום יום.
- המקלחת היא פעולה מאוד רוטינית בחיינו זו פעולה שאינה דורשת קבלת החלטות קוגניטיביות, כמו שאומרים בצבא – זו תרגולת. ולכן הקשב שלנו יכול לנדוד למקומות יצירתיים.
- פרטיות – אנחנו לבד, מנותקים מכל שואבי הקשב של היום יום. זה הזמן שלנו לעצמנו. אין גורמים מלחיצים, אין התרעות אין push notifications. יש זמן להיכנס למחשבות עמוקות, ולחיפוש פנימי.
לתחושתי הגענו למצב קיצוני, אין לי זמן לבד חוץ מהמקלחת.
אין לי זמן בשביל לחשוב עם עצמי.
זה לא אשמת הילדים, ולא אשמת העבודה.
אני מאשים את הטלפון הזה, והשעון החכם, ומערכת המולטימדיה של האוטו, והעובדה שהכל מסונכרן להכל.
המהנדסים הכי טובים בעולם מקבלים משכורות עתק כדי לשאוב לי את הקשב.
בא לי להפסיק, אבל אני לא יכול. זאת התמכרות שכולנו מכירים טוב מדי..
אני עולה במעלית למשרד וזה רק 3 קומות, מפתיחת הדלתות ועד פתיחתן שוב – 21 שניות. ועדיין אני לא עומד בפיתוי.
כל בוקר מחדש אני מוציא את הפלאפון מהכיס ופותח פייסבוק או ynet, או אינסטגרם (גיליתי שיש דבר כזה ממש לא מזמן) – מגלה שאין אינטרנט במעלית, מתאכזב ומחזיר אותו לכיס.
נגעל קצת מעצמי שאין לי את היכולת להיות עם עצמי במשך 21 שניות.
כל זה בהנחה כמובן שהפלאפון לא היה גם ככה ביד שלי ולא בכיס בכל הדרך מהחניה עד למעלית, שזה גם לא טריוויאלי לצערי.
שלא נדבר על להיכנס לשירותים בלי הטלפון, מרגיש לי לא יעיל. הרי אני יכול בקלות לקרוא עוד מייל או "להחכים" בynet בזמן הזה.
אנשים הולכים ברחוב והפנים במכשיר.
לא מיישירים מבט אחד לשני, יש כבר משהו מביך בלהסתכל לאדם זר בעיניים במציאות ולא בסרטון.
שלא נדבר על להגיד בוקר טוב לאדם זר ברחוב (אני מקפיד על זה בטירוף) אנשים קצת בהלם ולא מבינים מי נפל עליהם פתאום.
מזל שאני נשוי, אין לי מושג מה הייתי עושה אם הייתי צריך להתחיל עם מישהי היום. אנחנו פשוט מאבדים את חושי התקשורת שלנו.
רוצים המחשה מפחידה? שימו שני ילדים בני 3 ביחד בחדר צעצועים. תפעילו סטופר ותבדקו תוך כמה זמן הם הרימו קוביית לגו, הפכו אותה לטלפון משחק ואמרו משהו כמו:
"הלו מה שלומך?"
"זה חבר שלי מהעבודה"
"סליחה לא הייתי זמין"
"סליחה נגמרה לי הסוללה"
מבטיח שזה ייקח פחות מ5 דקות. הם מחקים אותנו, והם יהיו אלו שיפגעו באמת, דור הטלפונים.
אז מזל שאני נשוי..
אבל בהרבה בתים הנישואים האלו הפכו למשהו זמני יחסית.
יכול להיות שיש קשר? אולי זה בגלל שאנחנו כבר בקושי מדברים, וכשמסיימים עם כל הילדים וההרדמות והלחץ של היום פשוט נטרקים מול נטפליקס.
ואם כבר התחלנו שיחה אז היא משהו בסגנון של "איך היה לך היום?" ונגמרת תוך 37 שניות.
לא משהו אמיתי עם תחשות ורגשות ויעדים ומימוש עצמי ומה שלומנו באמת.
ואז כבר צריך עוד קצת זמן "לכבות" את הראש מול הטלפון לפני שנרדמים.
אז חלאס, אני רוצה זמן לחשוב!
רוצה זמן לעצמי!
רוצה לדבר עם אשתי!
אולי קצת מעשים ולא רק דיבורים?
לפחות כמה הבטחות, שאני מקווה שיגררו מעשים, שאני מקווה שייצרו הרגלים.
מבטיח לבנות כוורת מחוץ לבית, כמו ביחידה בצבא.
מבטיח לתקוע את המכשיר שם כשאני מגיע הבייתה.
מקל על עצמי, ונותן חצי שעה של חלון התעדכנות קטן סביב 20:30 בערב כדי לא להיות לא הגיוני.
מבטיח להרים את הראש לפחות מהרכב ועד למשרד, להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד בוקר טוב.
מבטיח להשתדל להיות מודע ולא להוציא את הטלפון מהכיס כשלא צריך.
לפחות מבטיח לנסות.
ואני דיי בטוח שזה יעשה קסמים, קסמים בזוגיות, קסמים בעבודה, קסמים עם הילדים..
אעדכן איך הלך.
