חלק מאוד משמעותי מחיי הבוגרים ביליתי בצבא, ובחייל האוויר.
אחד הדברים שהשפיעו עליי בתרבות הצבאית היא יכולת התחקור, ותרבות התחקור.
כל אירוע, כל גיחה, כל משימה שקיבלנו סיימנו בתחקיר.
רובנו התמקדנו בתחקור לשלילה – נקודות לשיפור, לשם הופנה מירב הקשב ותשומת הלב. מעטים מאיתנו ידעו לתחקר לחיוב. לציין את נקודת החוזקה, להסביר מה נכון לשמר.
עד היום כשאני עובד עם חניכים, אני מקפיד ולא מוותר על הצגת החוזקות והצדדים החיוביים.
אני לא אשכח משפט שאמר לי אחד המאמנים שלי בכדורסל בתיכון.
"אנחנו עובדים 90% מהאימונים על החולשות, על היד החלשה, לדעת לחדור, לקלוע, למסור בצד החלש. אבל בMoney time, כשהכל מוטל על כף המאזניים ואנחנו צריכים לבחור, אתם תמיד תלכו עם היד החזקה".
אז מצד אחד אסור לשכוח את החוזקות שלנו, אבל מה נהיה מאיתנו היום?
בתרבות האינסטנט, ברשתות החברתיות נהוג להציג בעיקר את הצד החזק, היפה, הטוב ביותר שלנו. אפשר לחשוב שהחיים של רובנו מושלמים. כולנו בים, במסעדות, האוכל נהדר, דופקים אימון בחדר כושר, עם בני הזוג במקום אקזוטי, עם המתנות שקיבלנו.
מי מציג קושי? חולשה? אתגר? זה לא נהוג, זה לא מצטלם טוב.
כבר 3-4 פוסטים שאני מדבר על הצלחות בעולם הכושר גופני.
ומה עם הקושי בדרך? הכשלונות? הוויתורים שאני עושה לעצמי? אין מה ללמוד מהם? אין מה להראות?
אז פוסט כישלון.
אני ואסף בריצת מוצ"ש השגרתית, 22:00 בלילה.
פסח חלף, אכלנו המון, ולא רצנו שבועיים (החגים ושבירת השגרה ההורגת, קל לוותר לעצמך).
ועדיין, מציבים יעדים גבוהים – 17 ק"מ, לא עשינו את זה אף פעם.
המסלול הקבוע, רק שהפעם מגיעים כמעט עד הסוף (7.5 מתוך ה10 השגרתי), ומסתובבים להוסיף עוד 7 ק"מ למסלול – קושי מנטלי מטורף.
בינתיים הכל טוב, אווירה טובה, שורדים.
איפשהו סביב ה12 ק"מ אני מתחיל להרגיש את הקושי. נזכר בDavid Goggins שמדבר על להיכנס למצב מנטלי רגוע בריצות ארוכות ומנסה להוריד דופק ולהתרכז בנשימות. שורד עוד 2 ק"מ..
ואז הרגליים כואבות, מתחילות להיות כבדות, כל צעד זה אתגר. עדיין לא הגעתי ל15 (השיא הקודם), נלחם ונלחם, אסף דוחף אותי, חייבים להמשיך.
מגיע ל15 ק"מ ונשבר. לא הצלחתי יותר. הגוף לא עומד בזה.
מתבייש קצת, מה נשאר? 2 ק"מ, 12 דקות ריצה? כבר רצנו 90 דקות, מה זה עוד 12?
הראש עזר לי להגיע עד לפה, אבל הגוף לא יכל יותר.
ואז חשבתי על דודו טסה.
"עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה" – וואלה זה כישלון מפואר, כמעט 12 בלילה, ואנחנו אחרי ריצת 15 ק"מ. יש פה במה להתגאות.
ומה למדנו מהכישלון?
- לא עמדנו ביעד – אבל דחפנו את עצמנו לקצה, השתפרנו, אבל הגוף אומר להפסיק. צריך לדעת להקשיב לו, לנשום עמוק, להנות מהדרך ולאמץ את הכישלון כמנוע צמיחה.
- חשוב להקיף את עצמך באנשים טובים ממך – באותו הבוקר, השותפים שלי סיפרו לי ששניהם סיימו ריצות חצי מרתון בחייהם. ידעתי שאני חייב לצאת הערב לרוץ. להמשיך להתקדם ולהפסיק לוותר לעצמי.
- מעט מאוד פעמים הגעתי בחיים לקצה גבול היכולת, זו נקודה חשובה, אפשר ללמוד על עצמך המון מהגעה לשם. נעשה את זה יותר.
- אני כל כך אוהב להשתמש במה שאני לומד בספרים. Zone 2 של דייויד, ממש עזר לי. אותו קצב ריצה, נשימות ודופק אחרים לגמרי. יש כל כך הרבה ידע וניסיון בספרים האלה.
בתמונה – טיילור אחרי שהארמון שהוא בנה התפרק. מתוך הספר הארנב הקשיב של קורי דורפלד – ספר שאני מאוד אוהב להקריא לליאני. התחבר לי ל"כישלון מפואר" (למרות שבספר לומדים דברים אחרים לחלוטין).
