כמעט בכל שיחת בחינת השקעה שאני עושה עם משקיעים עולה שאלת השאלות:
"כידרה, למה שנשקיע במקום אחד, עם תשואה לא ברורה, כשאנחנו עושים 15–20% בשוק ההון? בקלות, בסיכון נמוך, ובפיזור מלא?"
קודם כל – חשוב לי להגיד שאני לא אטום.
אני מאמין גדול בשוק ההון. באפיקים הפנסיוניים שלי (פנסיה, קרן השתלמות, קופות גמל להשקעה) אני מושקע ברמות סיכון גבוהות, במחקי מדדים – ונותן לקסם של השוק לעשות את שלו.
אבל קשה לי.
ואני מרגיש שאנחנו, במובן מסוים – דור שלא ידע את יוסף. אולי המונח הנכון זה דווקא לא ידע את פרעה.
מי שעקב אחרי ה-S&P 500 בחמש השנים האחרונות (2021–2025) ראה ביצועים כמעט לא נתפסים:
תשואה מצטברת של כ-83.7%, ממוצע שנתי של כ-14.5%.
זה נתון פסיכי. באמת קשה למצוא השקעה שמתחרה בפשטות, בנזילות ובעוצמה של מדדים רחבים.
כמו בסיפור המקראי – אנחנו בשנות השובע.
בשנים האחרונות האווירה הכללית בקהילות ההשקעה היא ש־"אי אפשר להפסיד כסף".
כמעט כל ירידה קטנה נמחקת תוך שבועות, והמדדים חוזרים לשבור שיאים.
האם זה יימשך?
האם יש פה בועת AI?
האם אנחנו במעגל של מגה-חברות שמזינות זו את זו ומנפחות שוויים?
יש אנשים חכמים ממני שינתחו את זה.
ואגב – אני גם לא עיוור לצד השני:
גם נדל"ן לא חף מסיכונים. גם שם אנחנו מרגישים שכל שיא שובר את קודמו. גם שם יש דיבור על בועה. גם שם כבר מזהים התחלה של ירידות.
הפוסט הזה לא נועד לתת שורה תחתונה.
הוא נועד לערער קצת את הביטחון, לפתוח סימני שאלה, ולהזכיר לנו להיות ספקנים.
וכשאני משווה בין שוק ההון לנדל"ן – אחד הדברים שאני דווקא אוהב בנדל"ן הוא:
היעדר הנזילות.
הסיכון הגדול בשוק ההון הוא לא השוק.
הוא אנחנו.
הרגש. קבלת ההחלטות תחת לחץ.
אתם מכירים את עצמכם כשהתיק אדום?
כשהירידות מתחילות באמת?
דור שלא חווה את 2001 (בועת הדוט-קום),
את 2008 (הסאב-פריים),
ולפעמים אפילו לא באמת את 2022 (מינוס 18%) –
עלול לשכוח שסיכון הוא לא מילה בטופס בבנק.
כל השקעה צריכה להיבחן מול הסיכון שבה.
מול האפשרות להפסיד חלק מהקרן.
כי אם מניחים שהשוק תמיד עולה – ברור שכל השקעה אחרת נראית מיותרת.
אז אם מציעים לי השקעה נדל"נית, גם אם הפוטנציאל השנתי שלה קצת נמוך מתשואת ששוק ההון שנה שעברה, אני משתדל לא להיות מסונוור ולנתח סיכון מול סיכוי כמו שצריך.